כלבנות טיפולית בפנימיה
בשנת 2016 התחלתי לעבוד בפנימית נוער בסיכון כמדריכה לאילוף וכלבנות טיפולית
כשאני אומרת "סיכון" אני לא מגזימה, אלא בני נוער שמגיעים עם היסטוריה של תיקים פליליים, הפרעות נפשיות, כאלה שפגעו בזרים ואפילו במשפחתם ונכנסו לכלא, חלקם עם צו בית משפט. הרבה מהנערות חוו תקיפה מינית ואפילו בסכנת התאבדות. אז כן- נוער בסיכון!
כדי לעבוד במקום כזה צריך כוח נפשי ואמונה בעצמי שאהיה מסוגלת להתמודד עם האוכלוסיה המורכבת הזו. לאחר התלבטויות החלטתי להתחיל לעבוד בפנימיה, דבר שהתגלה כאחת מההחלטות הטובות שעשיתי בחיי. אז נכון, בהתחלה היה לי קשה מאוד ולפעמים הייתי חוזרת הביתה טעונה ועצובה, אבל בהמשך הדרך כשהבנתי מה הנהלים בבית הספר של הפנימיה הצלחתי להתמודד ולהכיל את שרואות עיני.
בהתחלה היו לתלמידים המון התנגדויות, הם ראו בי חלק מהמערכת שעליה הם כועסים כי בתפיסה של בני נוער רק הם צודקים והעולם טועה. וכשזו הגישה כל דבר קטן מטעין ומוביל לכעס ולפעמים לאלימות. לשמחתי אצלי בשיעורים זה כמעט ולא קרה, למה כמעט? כי כשנער/נערה מגיעים טעונים עוד מהבוקר לא תמיד קל לשחררם מזה וכך הם יושבים זעופים בלי רצון לשתף פעולה. אלימות פיזית לא היתה בשיעורים שלי, לא אחד כלפי השני ובטח שלא כלפי הכלבים. אלימות היתה כמובן הקו האדום מבחינתי.
מהר מאוד הבהרתי שיש לי הסמכות מולם אבל שאני לא מ"ההנהלה" ואני חושבת שזה ריכך את תחושתם כלפי. הגעתי עם החלטה שאותי התלמידים האלה יאהבו, ממני לא יפחדו והכי חשוב יסמכו אלי ויאהבו את הפעילות עם הכלבים. לשמחתי הרבה החלטה זו התממשה ועם הזמן התלמידים עבדו איתי בשיעור בכייף וללא חשש. עם זאת הם ניסו הרבה פעמים את הגבולות איתי ולזה לא נתתי מקום. אני "לטובתכם ואיתכם אבל אל תזלזלו בי" אחד המשפטים החשובים שלימדתי אותם ואכן זה נתן לתלמידים גבולות גם אצלי.
אני חושבת שהאושר וההצלחה הכי גדולים היו כשהתלמידים היו אומרים לי כמה בטחון אני נותנת להם, כמה .הצלחות הם עושים עם הכלבים ומחכים כל השבוע לשיעור איתי.
